פיברומיאלגיה

פיברומיאלגיה היא תסמונת כאב אשר 2-8 אחוזים מהאוכלוסייה חיים איתה ממגוון גילאים ומקומות בעולם. נשים מאובחנות בה יותר (ביחס של 1:2). כיוון שאין בדיקה חד משמעית אשר מאבחנת פיברומיאלגיה ובגלל חפיפה של תסמינים עם מחלות ראומטיות אחרות, האבחנה הסופית עשויה לקחת שנים. בזמן הזה, מטופלים עוברים בדיקות רבות, טיפולים שונים ולא מעט תסכול סביב התסמינים וחוסר הודאות.

עיקר הסימפטומים הם כאב מפושט אשר נמשך מספר חודשים, עייפות מתמשכת שאינה משתפרת גם לאחר מנוחה, שינה לא מרעננת, ירידה ביכולת הקשב והריכוז (לעיתים מטופלים יתארו זאת כ "ערפול מוח"), רגישות יתר במגע ושינויים במצב הרוח. פעמים רבות התסמונת מלווה בתסמונת המעי הרגיז, כאבי ראש, תסמינים של מערכת עצבים אוטונומית או תלונות סנסוריות אחרות (דופק מהיר, הזעה, שינויים בתחושת חום/קור, נימול, רגישות יתר לגירויים "רגילים" ועוד).

בבסיס התסמונת עומד מנגנון שמוכר היטב בספרות המקצועית: רגישות יתר ממקור מערכת עצבים מרכזית. זהו מצב שבו המוח וחוט השדרה מראים תגובת יתר לגירויים כואבים ולא כואבים כאחד. מערכות עיבוד הכאב מגיבות בעוצמה מוגברת בעוד שמנגנוני עיכוב הכאב פועלים באופן לא יעיל. כתוצאה מכך תחושת הכאב מופיעה מהר יותר, בעוצמה גבוהה יותר, ולעיתים גם בעקבות גירויים שאינם נחשבים למכאיבים.

מחקרי הדמיה מתקדמים כמו  fMRI תפקודי, הדמיית מוח במצב מנוחה ו-PET, מראים פעילות יתר באזורים המעורבים בתחושת כאב במוח, לצד שינוי בקישוריות בין רשתות מוחיות האחראיות על וויסות, קוגניציה ותגובה לאירועים מאיימים. תבניות אלה משקפות מעבר מעיבוד כאב ברמה קוגניטיבית לעיבוד הנוטה יותר להשפעה רגשית ולדריכות, מה שמעצים את חווית הכאב ואת הרגישות לגירויים יומיומיים. 

בנוסף, נמצאה עדות לפגיעה במיטוכונדריה (אחראית על ייצור האנרגיה בתאים), בעיית ויסות דופק ולחץ דם, ולעיתים גם נוירופתיה של סיבי עצב קטנים. ניתן לראות שיש אינטראקציה מורכבת בין מערכת עצבים מרכזית לבין מערכות פריפריות. קיים מחקר המצביע על מעורבות המערכת החיסונית. ישנה השפעה ברורה של גורמים פסיכו-סוציאליים, כמו סטרס מתמשך, עומס רגשי והפרעות במצב הרוח, כל אלה מגבירים רגישות לכאב לאורך זמן.

כיוון שפיברומיאלגיה אינה נובעת מגורם יחיד אלא משילוב השפעה של מערכות שונות גם הטיפול בה חייב להיות רב מערכתי. הטיפול חייב לכלול פעילות גופנית הדרגתית, טיפול רגשי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), לצד אפשרות לשימוש בתרופות הפועלות על מערכת העצבים המרכזית.

פיזיותרפיה ופעילות גופנית הם המרכזיים והמבוססים ביותר במחקר לטיפול בפיברומיאלגיה. ההמלצה על פעילות גופנית כקו ראשון בטיפול שאינו תרופתי נובעת מההבנה שהגוף והמוח מגיבים טוב יותר לתנועה מאשר להימנעות ממנה. במחקרים רבים נמצא שיפור בכאב, תפקוד פיזי, עייפות, איכות שינה ואיכות חיים הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

ההמלצה היא להתחיל פעילות בהדרגה, עצימות נמוכה ותדירות מותאמת ולהעלות את כל הפרמטרים בהתאם למטופל ולתגובתו. התרגול המומלץ כולל אימון אירובי, אימוני התנגדות, תרגילי גמישות ומתיחות ועבודה על שיווי משקל.

פיזיותרפיה עוזרת להפחית רגישות יתר על ידי ויסות מסלולי כאב, הגברת מסלולי עיכוב יורדים ושיפור היכולת של הגוף לנהל גירויים תחושתיים. בנוסף, ישנן עדויות לכך שאימון ותנועה מפחיתים תהליכים דלקתיים עצביים ומגבירים יצירת מיטוכונדריות חדשות.

מעבר לתרגול האקטיבי, ניתן לשלב בטיפול הפיזיותרפיה שחרור ידני לרקמות הרכות, אלקטרותרפיה, הידרותרפיה.

לסיכום, פיזיותרפיה מהווה חלק משמעותי בטיפול הרב תחומי בפיברומיאלגיה. התוצאות המיטיבות ביותר מתקבלות כאשר התוכנית מותאמת אישית ומבוצעת בהדרגתיות לאורך זמן.